דיכאון אחרי לידה: איך יוצאים ממנו? שיטות מעשיות לטיפול עצמי התנהגותי.

'דיכאון אחרי לידה' – טיפול עצמי מעשי.

בחני את עצמך:
האם יש לך דיכאון אחרי לידה? בדקי סימנים לדיכאון אחרי לידה לפי שאלון אדינבורו >

כתבה זו נועדה לעזור לאוכלוסייה חלשה אשר מאוד מתקשה לעזור לעצמה: אימהות שחוות דיכאון אחרי לידה. מדוע "אוכלוסייה חלשה"? התא המשפחתי של העת המודרנית הוא לא "חזק" כמו התא המשפחתי השבטי [1]. יען כי לנו אין סבתות, דודות ושכנות בפנסיה שעוזרות לנו לגדל את הילדים. האישה המודרנית מגדלת את ילדיה בכוחות עצמה, עם זרועותיה היחידות, עם עזרה קלה מצד בעלה, לעתים ללא עזרה כלל מסבא ומסבתא. התא המשפחתי המודרני הוא גרעיני ולא שבטי, ולכן הוא חלש יותר מבעבר. בשבט או בחמולה, כיוון שהמשפחה המורחבת גרה יחד או בקרבת מקום צפופה, סבתא מעבירה ידע הלאה, ומראה דוגמה להתנהגות (הדרך הטובה ביותר ללמידה). וגם הידע האצור בשאלה האלמותית: "איך מגדלים ילדים", מועבר מהסבתא – לאימא – לנכדה. במשפחה המודרנית הממוצעת, המשפחה הגרעינית מסתדרת לבד. יותר נכון לומר: "שורדת". וכאשר האדם חי בתוך תפיסת עולם של הישרדות, קשה לו להתרומם לאחר חוויה רצינית כמו לידה.

לידה, חוויה שאמורה להיות טבעית ומלאה בשמחה, אצל משפחות רבות הופכת לטראומטית ועצובה בשל מחסור בידע. דיכאון אחרי לידה נוצר רבות בשל מחסור במידע מקדים, ולכן על היציאה מן הדיכאון להיעשות על ידי צריכת מידע.

[1] העת המודרנית המאופיינת בהתבודדות משפחתית, להבדיל מהעת הקדומה או השבטית הנוכחית, שאופיינה בקהילתיות עוטפת ובמיעוט יוצא דופן של חוויות שליליות מסוג זה. התא המשפחתי המודרני חסר את הקהילתיות של החברה השבטית הקדומה, קהילתיות שמאפשרת להורים חדשים לקבל עזרה אמתית ומידע מציל נפשות.

איך מתגברים על דיכאון לאחר לידה? למדי שיטות יעילות, מעשיות ומבוססות מחקר.

לכל חוויה יש את ה'פוטנציאל' להפוך לחוויה שלילית.

חוויה היא אירוע שהתרחש. למשל, נולד תינוק. ואת המשמעות לאירוע נותנים אנו, בני האדם. אם נחווה את החוויה כדבר מלחיץ שאין לנו כל יכולת להתמודד עימו, אז החוויה תהפוך לשלילית. וכמובן שההפך הוא הנכון: אם נחווה את החוויה כדבר טבעי שאנו יודעים איך להתמודד עימו, החוויה תהיה חיובית.

כל שמבדיל בין שתי החוויות הללו – השלילית והחיובית – הוא מידע. אדם עם מידע הוא אדם שבטוח בעצמו, שיודע מה לעשות תחת הסיטואציה הנתונה. אדם ללא מידע הוא אדם חרד וחושש, שאין לו כל מושג מה לעשות ואיך להתנהל. חרדה וחשש, אם לא יטופלו כראוי, יהפכו בסופו של דבר לדיכאון. העניין ניתן לטיפול מניעתי, והוא גם הפיך. ניתן למנוע דיכאון לאחר לידה, גם אצל נשים וגם אצל גברים.

פתרונות לנפש הנובעים מתוך המדע.

את המסקנות הללו אודות נפש האדם, פתרונות לדיכאון ולחרדה, אגרתי לאורך השנים, עם חקירתי את עצמי ובאופן בלתי קשור או שמא קשור לחלוטין, גם את הפיזיקה המודרנית, את הביולוגיה, הקוגניציה ואת נפש ורוח האדם. דברים רבים גיליתי בתחומים רבים, ואותם איגדתי ואני מבקשת לחלוק אתכם, בתקווה שמסקנה כזו או אחרת תעזור לאדם כזה או אחר, ולו רק מסקנה אחת – ולו רק אדם אחד.

אמלק – על מנת לצאת מדיכאון, חרדה, או כל מצב נפשי שלילי אחר, עלינו לבצע את הדברים הבאים:

• שינוי מחשבתי-התנהגותי: יש באפשרותנו לאמן את מוחנו להפריש חומרים כימיים מאזנים הדרושים לנו לתחושת מוטיבציה ושמחה (דופמין וסרוטונין). לשם כך עלינו לשנות את מחשבותינו ואת התנהגותינו. ניתן לעשות זאת באמצעות אימון קוגניטיבי-התנהגותי אשר משפר את מצב הרוח.
• פעילות גופנית כלשהי – אין דרך לברוח מזה – דרך מצוינת לקבלת איזון נפשי באמצעות הפרשת חומרים כימיים מאזנים (אנדורפינים). האדם נועד לנוע.
• בדיקת חוסרים בגוף: יש לבצע בדיקות דם כלליות מקיפות ולבדוק אם קיימים אצלנו חוסרים אשר גורמים לחוסר איזון כימי במוח (במיוחד ויטמין די ו-B12). את החוסרים יש למלא באמצעות תזונה נכונה או תוספים. קיימת עדיפות לקבלת החסר מתזונה, כיוון שהתוספים לא נספגים בגוף באותה היעילות.

סביר כי כל אישה חווה דיכאון לאחר לידה במידה מסויימת. גם אם זה לזמן קצר בלבד.

אני מאמינה כי כל אם חדשה נמצאת 'על הספקטרום' של עקומת הדיכאון שלאחר לידה. חייה של האישה לאחר הלידה לא חוזרים לעולם להיות אותם החיים שהיא חוותה לפני הלידה ולמרות זאת, ממעיטים לדבר על תהפוכת החיים הזו אף בפורומים הקטנים, הבין אישיים. אני מניחה כי בני אדם מעדיפים 'שלא לדכא' את האישה ההריונית עם נבואות על 'חיים הפוכים' שלא חוזרים לקדמותם, אך באופן זה החברה מונעת מהאישה מידע קריטי על עתידה, ומאפשרת את היווצרותו של פער גדול בין ציפיות האישה לבין המציאות. פערים שכאלו יוצרים חוסר יכולת נפשית להתמודדות עם מציאות שהאישה לא העלתה בדעתה, ומשם, ההידרדרות לתוך תהומות הדיכאון היא קלה.

'חיים הפוכים' לא יהפכו לאומללים, לו רק יידעו ההורים למה לצפות.

כאשר יש לאדם מידע על העתיד להתרחש, הוא מעלה אפשרויות בתודעתו, מדמיין את התנהלותו באותם התנאים, מתכנן את חייו בהתאם ולא נגרם לו כל סבל עצמי, או שסבלו קטן באופן יחסי והוא מסוגל להתמודד מולו בגאון. אך אם להורים החדשים אין מידע ולא כלים להתמודד עם העתיד להתרחש, חייהם יהפכו לאומללים, ללא ספק.

יתכן וכוונת החברה הן טובות ואין לי ספק בכוונותיהם הטובות של יחידים, אך התוצאות הן עגומות בלשון המעטה. תרבות השתיקה הזו יוצרת מצב בו נשים לאחר לידה מצפות שחייהן יחזרו לקדמותם, ובמקום זאת מקבלות חיים שאין להן כלים נפשיים להתמודד עימם. הפער בין הציפייה לבין המציאות יוצר דיכאון עמוק שקשה להיחלץ ממנו גם לאחר שנים רבות.

הבראה נפשית באמצעות יצירת תבניות קוגניטיביות חיוביות.

באמצעות חזרה על מחשבות ועל התנהגויות, שוב ושוב ושוב, נוצרות תבניות חשיבה במוח האדם.

תבניות קוגניטיביות קיימות כדי לחסוך באנרגיה מוחית.

גוף האדם חכם מאוד. בכדי לחסוך באנרגיה, המוח מפעיל תבניות אוטומטיות של פעולה בנוגע לכל דבר, למעשה.

כאשר אנו מעוניינים, למשל, לפתוח את הברז, אין לנו צורך לחשוב בכל פעם מחדש איך ברז פועל ומה צריך לעשות כדי לפתוח אותו. המוח שלנו יצר תבנית 'פתיחת ברז' אותה הוא מפעיל בכל פעם שיש לנו צורך לפתוח ברז. תבנית 'פתיחת ברז' נוצרה כדי לחסוך באנרגיה מוחית ובזמן. כלומר, תבנית 'פתיחת ברז' היא 'תבנית ברירת מחדל' אותה מפעיל המוח בכל פעם שהוא נתקל במציאות הדורשת זאת. תבניות ברירת המחדל הן אוטומטיות לטובת החיסכון באנרגיה ולכן, אין בהן חשיבה אמתית אלא רק "שליפה מן הזיכרון".

הבעיה: תבניות ברירת המחדל הללו פועלות גם כאשר הן אינן נחוצות.

'תבנית ברירת מחדל' היא תבנית התנהגותית שמתרחשת כאשר אנו נמצאים במצב לא מודע. כאשר איננו שולטים בתודעה שלנו. כאשר אנו פועלים בצורה אוטומטית, מבלי לחשוב על הדבר. והעניין אמנם טוב לפתיחת ברזים או לטיפוס על סולמות, אך הבעיה נעוצה בכך שאין המוח מותיר את התבניות האוטומטיות הללו לפעולות מסוג זה – אלא הוא מרחיב את האוטומציה הזו גם לאזורים שאוטומציה פוגעת בהם קשות, כמו היחס שלי לעצמי וכן היחס שלי לאחר.

אם, למשל, אני חוזר ואומר לעצמי "אידיוט" לאחר כל פעם בה אני שוכח היכן שמתי את המפתחות, אני יוצר תבנית ברירת מחדל אוטומטית בה קיים הקשר בין המילה (והמשמעות!) "אידיוט" – לבין התפיסה שלי את עצמי. ולאחר שיצרתי את הקשרים העצביים במוח בין "אידיוט" לבין "אני", לאט לאט נוצרת בי התחושה כי אני אידיוט גם כאשר איני שוכח את המפתחות.

כדי ליצור, למשל, הקשר עצבי בין "הגיע בוקר" לבין "לא רוצה לקום מהמיטה", על האדם ללוות את התחושה בהתנהגות מתאימה. אם האדם התעורר אבל לא מכריח את עצמו לקום מהמיטה, כלומר הוא מתנהג בהתאם לתחושה שלו, הוא יוצר תבנית התנהגותית שמחזקת את יצירת ההקשר העצבי ומאפשרת קיבעון שבסופו של דבר יוביל לדיכאון. אנשים אשר מתקשים להתנהל בניגוד לתחושותיהם, כלומר הם מאפשרים התנהגות שהולמת את התחושה, מועדים יותר להיכנס לדיכאון.

תבניות התנהגותיות לא פוסקות בהתנהלותנו הפרטית, אלא גולשות כמובן להתנהלות הבין אישית. מרבית הזמן אנו 'יורים' מילים אל חלל היקום במהירות, באופן אוטומטי. אנו מתנהגים לאדם אחד באופן אחד ולאדם אחר באופן שונה, מבלי לקחת עצירה ולחשוב. אנו פועלים על פי ניסיון קודם, במקום לפעול על פי מה שדורשת הסיטואציה הנוכחית.

מוישל'ה האומלל.

אם, למשל, אנחנו רגילים לכך שמוישל'ה הוא עצבני ומעצבן, כך מניסיוננו עתיר השנים שמולו בתקופות קשות שעברו עליו, יש במוחנו תבנית ברירת מחדל אוטומטית להתנהלות מול מוישל'ה זה. וגם כאשר מוישל'ה כבר לא כעוס ומכעיס, אלא שמח ומאושר, אנו נראה זאת כהתנהגות יוצאת דופן מצידו של מוישל'ה, ונתקשה לראות בו מעבר לתבנית שיצרנו עבורו במוחנו. כך אנו מקשים על אנשים אחרים להשתנות, כיוון שאנו מתנהלים מולם לא כפי שראוי להתנהל מולם בהווה, אלא כפי שאנחנו הרגלנו את עצמנו להתנהל מולם בעבר. ואז, התנהלותנו זו מכעיסה אותם, ללא ספק, והנה – "מוישל'ה שוב כועס", "ידענו שזה יקרה" מבלי לשים לב לתרומתנו הגדולה למתרחש.

מוחנו פועל מרבית הזמן באמצעות תבניות ברירת מחדל, גם כאשר חיסכון זה באנרגיה מוביל את האדם לחיים אומללים בינו לבין עצמו או בינו לבין אחרים. כדי "לשבור" את התבניות, על האדם להיות מודע לכך כי תבניות אלו קיימות מלכתחילה. ולאחר מכן – יש ביכולתו לשנותן, ולהחליפן בתבניות אחרות. איך? על כך בהמשך.

כך נעלמה לה הלמידה מחדש.

כיוון שתבניות ברירת המחדל הן אוטומטיות, הן דוחקות הצידה את התודעה, האינטואיציה, שמבקשת דווקא ללמוד מחדש.

טייס אוטומטי יושב מאחורי ההגה ומכוון את חיינו לכאן או לכאן. טייס אוטומטי הפועל לפי תבניות קוגניטיביות השמורות במוחנו. וכך, לא התודעה שלנו, השקולה, המחושבת, החכמה, היא זו ששולטת בחיינו – אלא פיסות מידע השמורות לנו בזיכרון כתבניות התנהגות שנוצרו על פי ניסיון קודם של הקוגניציה עם המציאות.

אנו נמצאים 'על אוטומט' מרבית הזמן, ולכן לא פלא שאנו חשים כי אין לנו כל שליטה על חיינו. אנו צודקים בעניין זה: אכן, אין לנו כל שליטה. "הרובוט האוטומטי" הוא זה ששולט, כיוון שהתודעה ישנה לה מאחורי הקלעים. ועד אשר לא תחזור התודעה השקולה אל מאחורי ההגה, לא תחזור השליטה.

איך מחליפים את התבניות הקוגניטיביות השליליות, בתבניות חיוביות?

באמצעות תהליך רפטטיבי האדם יכול ליצור במוחו תבניות ברירת מחדל חיוביות, שיחליפו את תבניות ברירת המחדל הקיימות, השליליות, אשר יוצרות לו סבל. אם נחזור על דברים מספיק פעמים, נוכל לדקלם אותם גם מתוך שינה. נוכל לעשותם גם כאשר נהיה 'על אוטומט'. והמטרה היא להפוך את ה'אוטומט' שלנו לחיובי. הבראה נפשית היא אפשרית באמצעות תהליך רפטטיבי, קוגניטיבי-התנהגותי. עבור רוב בני האדם, היציאה ממצב של דיכאון (או כל מצב נפשי אחר המעורר אצל האדם סבל) היא אפשרית רק באמצעות תהליך שחוזר על עצמו.

5 שיטות לטיפול ותרגול מעשי:

כדי להיפטר מהרובוט האוטומטי המאפשר חזרה על תבניות התנהגות שליליות, עלייך להפוך עצמך למודעת בכל דרך אפשרית.

1. שיטת הפתקים הבלתי צפויים.

תלי שלטים בולטים ופתקים בכל מקום בו את נוהגת להביט בבית ומחוצה לו – מיד אפרט מה עלייך לכתוב בהם – תלי אותם על המראה בחדר האמבטיה; על המקרר; על דלת היציאה מן הבית; בתוך הארנק שלך; על המחשב; על הדשבורד של המכונית. עלייך לעורר את עצמך מתרדמה אוטומטית בכל אפשרות.

ומה תכתבי בפתקים? את המשפט הזה:

"ברגע זה אעשה משהו בלתי צפוי!"
משפט זה נועד לעורר אותך לעשות משהו שאינך נוהגת לעשותו, אולי אפילו ההפך ממה שתכננת לעשות (כל עוד זה עניין חיובי – אל לך לעשות משהו שלילי, כיוון שאיננו רוצים לחזק התנהגויות שליליות ולהחמיץ את המטרה).
כלומר:

• אם תכננת להיות מצוברחת, צחקי מיד בקול רם.
• אם תכננת לקטר, מיד אמרי בקול, גם אם אינך מאמינה בכך: "אני כאן כדי לחוות את העולם!".
• אם תכננת לשבת על הספה ולראות טלוויזיה, שכבי על הרצפה, התבונני בתקרה ושירי שיר ילדים שנהגת לשיר כשהיית ילדה.
• אם תכננת לחזור למיטה ולהמשיך לישון, במקום זה קפצי במקום עשר פעמים ואמרי: "אני ציפור משוגעת!".
• אם תכננת להרצות לעצמך כי את אימא איומה ונוראית, קומי, קחי 2 צעצועים של הילד/ה שלך (לא משנה אילו צעצועים) והתחילי לדובב אותם בקולות מצחיקים, כאילו הם מנהלים ויכוח מטופש על לחם שיפון במכולת השכונתית.
• אם תכננת לשבת ולבכות קומי מיד והתחילי לרקוד לצלילי שיר מטופש במיוחד.

כל דבר שיעורר בך את ההפך מהתכנון המקורי והאומלל – מבורך. הרי כולנו משוגעים. השאלה היא האם לחיוב או לשלילה, זה הכול. אם תמשיכי בהתנהגות זו, בסופו של דבר תמנעי ממוחך חזרה על תבניות שליליות שנהגו לשלוט על חייך, ובמקומן ייכנסו תבניות חדשות, חיוביות, שיכניסו בך חיוניות שלא ידעת שיכולה לחזור לתוך נפשך. חזרי על התנהגות זו בכל יום ועד שתרגישי טוב – וכל עוד היא מיטיבה אתך – המשיכי איתה.

2. שיטת החיוך המאולץ.

מחקרים מלמדים כי אם אדם מאלץ את עצמו לחייך, מידת האומללות שחש לאחר החיוך תהיה פחותה ממידת אומללותו שלפני כן. אולי לא יהפוך מיד לאדם מאושר, אבל אם מביטים על הסקאלה – על התמונה הגדולה – הוא בהחלט התקדם לכיוון הנכון והחיובי. לא סתם אנשים הולכים לסדנאות צחוק למיניהן. זו שיטה שעובדת. למרות מורכבותו וחוכמתו הרבה, קל מאוד לעבוד על המוח האנושי. אם מישהו מחייך אלינו ברחוב, סתם כך, אנו מיד מרגישים קצת יותר טוב, משום שהעולם הפך – בן רגע – לחיובי מעט יותר משהיה לפני כן. העניין עובד גם כאשר אנחנו מחייכים לעצמנו במראה, ואפילו כאשר אנחנו מחייכים לעצמנו ללא מראה. סתם כך. נסי את זה: חייכי לעצמך ברגע זה, חיוך מאוזן לאוזן. באופן מפתיע, הרגשתך תשתפר מעט, גם אם במילי-מילי-מילי של המעט. ולכן, לשיפור תדיר וקבוע של מצב רוחנו וליצירת "משקפיים ורודות" יותר או נכון יותר לומר הסרתן של "המשקפיים השחורות", עלינו לאלץ את עצמנו לחייך. במראה, ללא מראה, לבד או עם אנשים, מה שנוח. אין זה משנה. העיקר הוא לחייך.

איך נזכרים לחייך?

• תלי פתקים ברחבי הבית עם המשפט: "תני חיוך!"
• רכשי כמה תמונות / איורים של אנשים מחייכים או דמויות מחייכות ותלי במקומות בולטים בבית.
• הקפידי לבלות עם אנשים מחייכים.

3. שיטת המוזיקה הקצבית.

מוזיקה יכולה לרומם ולהפיל. אנחנו מזדהים עם שירים שונים, מסיבות שונות התלויות בעברנו ובחוויות שליוו אותם השירים. שירים מסוימים יכולים לגרום לנו להיכנס למצב רוח נוגה, לבהות אוטומטית בחלל ולבכות. נדמה לנו כי זה מתרחש סתם כך, אולם זה קורה משום שלאותו השיר קיימת תבנית אוטומטית המקושרת לחוויה עצובה שחווינו, ואותו השיר נוגן ברקע כאשר חווינו את אותה החוויה, או כאשר נזכרנו באותה החוויה. באופן דומה, ישנם שירים קצביים אשר מעוררים בנו שמחה פתאומית. בדרך כלל שירים אלו הם קלילים, "רקידים". שירים של קיץ המעוררים בנו תחושה של חופש, תחושה כי "הכול אפשרי". אלו השירים שאת צריכה לשמוע – והרבה.

אז מה עושים?

• הכיני רשימה של שירים שמשמחים אותך. אם אינך זוכרת, חפשי בגוגל "שירים שמחים" או "Happy songs" – כנראה שתמצאי שם לפחות חלק מהשירים האהובים עלייך.
• היכנסי ליוטיוב או לשירות דומה אחר והכיני פלייליסט של אותם שירים.
• השמיעי לעצמך את הפלייליסט בכל הזדמנות: כרקע כאשר את מחתלת / מאכילה / משחקת עם התינוק / הילד. במכונית. כאשר את מנקה את הבית. כאשר את מטיילת בחוץ. בכל רגע אפשרי שמעי את הסאונדטרק החיובי שלך, וצרי לעצמך חוויות מוזיקליות מאושרות. זה עובד.

4. שיטת ההתמקדות באחר.

הראייה האגואיסטית, ראיית ה'אני' קודם כל, נדמית לעזר אבולוציוני: נדמה שהיא נועדה לעזור לילד קטן, כיצור חלש, לשרוד בעתות של סכנה. שהרי על ילד קטן לעזור לעצמו כאשר אימא ואבא אינם בסביבה, אחרת לא ישרוד. וזה מה שהורים מלמדם את ילדיהם: בעת של סכנה – ברח! אל תסתכל אחורה. אל תסתכל מי נמצא לצידך. ברח על נפשך. על נפשך שלך. ומה עם נפשותיהם של האחרים? לפי ראייה זו, כיצור חלש בעת של סכנה, אם ינסה הילד הקטן לעזור גם לאחרים החלשים ממנו – סביר שאף אחד מהם לא ישרוד [2], ולכן אין זו התנהגות כדאית מבחינתו. מתוך נקודת ראות זו, ראייה אגואיסטית היא עניין של הישרדות, והיא טובה לעתות איומות של מלחמה. או שמא?

[2] בין אם אותה ראייה היא אכן טובה או לא, יש לי דעה בעניין זה – היא לא. לדעתי, אם האדם יתנהל כפי שמתנהלות נמלים – בקהילתיות מופלאה ואלטרואיסטית – הישרדותו תהיה מוצלחת יותר.

לדעתי, ראייה זו טובה לילדים בלבד. הראייה הילדותית היא צרה וחסרת מודעות סביבתית. תכן ונפשו של הילד לא מפותחת דיה כדי לקבל על עצמה את מורכבות הראייה המודעת לחברה, הפועלת מתוך חשיבה קהילתית תומכת, זו המאפשרת חיים חיוביים ובריאים. את המודעות הזו אנו מסוגלים לקבל אלינו רק בבגרותנו, אך למרות זאת, בני אדם רבים אינם עושים זאת. הראייה הצרה המודרנית ממשיכה ללוות אותנו לעתים אף עד יום מותנו. האגואיזם מוביל לבדידות נפשית גדולה ומעורר חרדות חברתיות ודיכאון. כאשר האדם מסתכל בעיקר אל תוך נפשו, הוא רואה את מה שהוא עצמו זקוק לו יותר מכל, וצרכי האחר נדחקים הצידה. דיכאון הוא אחד העניינים אשר נובעים מהסתכלות עצמית עמוקה זו. ואם יתמקד האדם באחר, הוא לא יתמקד בעצמו ובאומללותו.

"אני אימא איומה", אמרתי לעצמי, במקום להתרכז במה שהתינוק שלי צריך ברגע זה – חיוכים. אם הייתי מתרכזת יותר בתינוק ופחות בעצמי, סביר שבסופו של דבר הייתי, בעיניי, אימא איומה פחות.

לא הייתי אימא איומה. רק אימא מדוכאת. ובדיכאון עמוק, רק לדברים השליליים יש מקום בעולם, וכל מי שמעז לומר לנו אחרת "פשוט לא מבין". אנחנו נוטות לומר לעצמנו כי אנחנו אדם נוראי, בגלל סיבה זו או אחרת. כי העולם נוראי, בגלל סיבה זו או אחרת. אך עלינו להיות מודעות לכך כי זו אינה האמת. אלו "המשקפיים השחורות" שמדברות, והמציאות היא אולי אפורה, אולי כחולה, אולי ירוקה, אך ודאי שלא שחורה. אם בכל רגע ורגע נזכיר לעצמנו להתמקד במישהו אחר שאיננו אנחנו, נקל על עצמנו את היציאה מן הדיכאון.

מה עושים?

• שאלי את עצמך בכל אפשרות: "מה צריך כרגע לעשות?" כלומר, מה צריך אדם אחר שבסביבתך. מה צריך ממך כרגע התינוק שלך / הילד שלך? מה צריכה אימא שלך? מה צריך בעלך? אם חזרת לעבודה, מה צריך הבוס שלך? התמקדי כל כולך באנשים אחרים שסביבך ושכחי מצרכייך הנפשיים העמוקים שנוטים להתמקד באומללותך.

5. שיטת החקירה הגופנית.

ואולי הכול בגלל שאת לא מאוזנת כימית?
"המשקפיים השחורות" לא משקפות את המציאות, אלא את האפילה המתחוללת בגופנו נטול ויטמין ה-D, או נטול ויטמין ה-B12, או נטול הסרוטונין, או נטול הדופמין, או נטול ההורמון / ויטמין זה או אחר אשר מחקרים מספרים כי הם אלו הגורמים לנו לתחושות מדכאות כאלו ואחרות. אינך משוגעת. את פשוט לא מאוזנת כימית. עלייך לדעת כי מחקרים עדכניים מספרים כי כל דיכאון וכל חרדה נובעים מחוסר איזון כימי במוח. התרופות הפסיכיאטריות השונות מבקשות להחזיר לנו את האיזון הכימי במוחנו. חלקן לעתים מצליחות לאפשר לאנשים מסויימים לתפקד, וחלקן האחר מצליחות לאפשר לאנשים אחרים לתפקד, וחלקן לא מצליחות כלל ובכל זאת ממשיכים למכור אותן בשוק. אולם אף אחת מהן אינה תרופת פלא. פסיכיאטריה היא מחלקה ניסיונית. מחליפים לחולה האומלל תרופות כשפן ניסיונות עד אשר מוצאים את התרופה ש"עובדת" – התרופה שמצליחה לאזן את האדם, לעתים לכדי זומבי לא נוכח, אבל "לפחות הוא לא בדיכאון תהומי". אולם, למזלנו ישנם גם רופאים שהופכים לאט את הרפואה על פיה – מסתבר כי הכול תלוי תזונה, התנהגות, וחשיפה לשמש. הגישה הרפואית החדשה מתנערת מהחשיבה הישנה שנועדה לסמם את האדם ולמלא את כיסיה של חברת התרופות.

הגישה החדשה מודיעה לנו חגיגית:

חברים, אתם בסדר גמור. אבל יכול להיות שעליכם לשנות את התנהגותכם כדי להפריש חומרים כימיים מאזנים, ויתכן ולא נחשפתם מספיק לשמש, לא עשיתם מספיק התעמלות או לא אכלתם מספיק חסה.

סגלו שגרת אימון התנהגותי לטובת הפרשת דופמין וסרוטונין; בדקו חוסרים בגופכם (בעיקר ויטמין די ו-B12) ומלאו את החוסרים; הזיזו את גופכם לטובת הפרשת אנדורפינים.

בהצלחה ורק בריאות. 🙂

מיכל הררי,
מדריכת התפתחות אישית / מאמנת קוגניטיבית התנהגותית / מאסטר NLP ודמיון מודרך.

זקוקה לליווי ולהדרכה בתהליך החלמתך הנפשית? להחזרתם של הערך העצמי, הקבלה העצמית ושמחת החיים? אשמח לעזור לך. צרי איתי קשר באתר >