סיפור הלידה של גלבוע

לידה שלישית – סיפור הלידה של גלבוע 01/09/2005
אכלנו ארוחת ערב אצל ההורים שלי, תשע הגענו הביתה. שוב יש צירים אבל אחת לרבע שעה עשרים דקות, וקטנים מאוד.
לא כאלו שמראים שמשהו מתקרב.
הבעל הרגיז אותי בחוסר האמונה שלו. אני היום יולדת. בשבוע 42 לא כדאי להתווכח איתי ובטח שלא לבעלי. לא מעניין אותי כלום-אני היום יולדת.
מנסה ללכת לישון, לא מצליחה. מדברת אל העובר שלי, מזכירה לו שהיום זה היום. הרי כבר בבוקר זה היה ברור.
קמה, מסתובבת, בערך בחצות נכנסת למיטה, עייפה, ונרדמת.
באחת בלילה מתעוררת בתוך ציר, מרגישה שצריכה פיפי. קמה, מרגישה בועות יורדות, ממלמלת לבעל: "נראה לי שיורדים לי המים"
וזאת הפעם הראשונה שהוא מצליח להתעורר מקול מלמול חלוש.
מתיישבת בשירותים, לא יודעת אם אלו מים או שפשוט ברח לי פיפי.
קמה, חושבת רגע, ובלי לחכות לציר הבא, התקשרתי לשרהל'ה.
לא מרגישה צורך למדוד זמנים, פשוט יודעת.
עוד מהססת בשיחה "אולי נחכה עוד עשר דקות לפני שאת יוצאת, אולי זה יעצור…"
שרהלה:"נראה לך שזה יעצור?" לא!!!!
מנתקת, הולכת לסלון. לא יכולה ללכת כשמגיע ציר. אחרי כל ציר מתרוקנת בשרותים, מעבירה כמה צירים בשירותים משועשעת מהמיקום הנבחר…..
הבעל קם , מתיישב לשחק שח באינטרנט. זה מעצבן אותי. אני יולדת!!!!!!!!!!!!!!!
חושבת שמונים פעם אם להתקשר לקרוא לכרמית ג'יני וקרן שאמורות ללוות אותי.
בא לי לבד, אבל מחליטה להתקשר בגלל הילדות שישנות. יודעת שעד הבוקר הוא יהיה בחוץ אבל בכל זאת מתקשרת. מזל.
שרהל'ה מגיעה ברבע לשתיים. אני מתנדנדת להנאתי בכורסת הנקה, נושמת את הצירים. קולטת איך הם מתחזקים ,
וככל שהם מתחזקים הם נעימים לי יותר.
כיף לי, אני יודעת שהתינוק שלי בדרך.
הם לא ממש סדירים, ונראה לי שהם מתקצרים והולכים.
זוכרת לפלוט אל האריה את המשפט הנדוש והחשוב "מה עשית לי…"
צוחקת בצירים וזה כואב. מטפטפת מים אחרי כל ציר. מרגישה כמו חילזון….
כרמית וג'יני מגיעות, אני שומעת ואומרת לשרהל'ה להגיד לכרמית שאני קורעת אותה אם היא מצחיקה אותי בצירים. נו מכירה אותה.
נושמת לי, מרגישה אותו בפנים זז המון, בועט מלמעלה, מנגח עם הראש מלמטה.

שרהל'ה שולחת את הבעל למלא את הבריכה במים. לדעתי זה מוקדם מידי, רק התחלנו, בטוח עדיין אין פתיחה.
הצירים קצרים מידי, רחוקים מידי, אני מתכוננת להעביר ככה את הלילה.
הוא ממלא. אני רוצה לאמבטיה, כרית מחממת על הבטן שלי, רוצה מים חמים בגב.
אי אפשר, צינור מחובר לברז של האמבטיה. אני מתבאסת לי להנאתי.
שרהל'ה מציעה לי לקום, לזוז, אני מסרבת בתוקף. טוב לי ככה. מרגישה שכל תנועה שלי עשויה "לתלוש" לו את הראש שתקוע לי באגן.
החבטות וההתנגחויות שלו בצוואר הרחם כואבות לי בצירים. מרגישה מחייכת אחרי כל ציר, בזמן כל ציר.
אני החלטתי ליהנות הפעם וכלום לא יעצור אותי.
מגיעים שני צירים ואני מרגישה שהראש יורד עוד למטה. רוצה למים. הולכת לבריכה. איזה כיף.
מבקשת שידליקו לי את הנר שהגדולה הכינה לידה – נר קטנטן מדונג דבורים. נכנסת לבריכה, מתבוננת בנר ויודעת שכשהנר ייגמר התינוק שלי יגיע.
פשוט מחשבה שעוברת.
הצינור מכוון לי לבטן. הצירים מרגישים לי מתקצרים עוד , מחשבה עוברת לי בראש שהמים עוצרים לי את הלידה.
שוב הם לא סדירים, באים בזוגות ואז הפסקה. קטנים , גדולים, אני מתחילה להוציא קולות עם כל ציר.
מהרגע שנכנסתי לבריכה, לא הייתי צריכה אף אחד איתי בפנים.
הצירים הם צירי בטן בלבד, לא כואב לי הגב.
היד שלי מתופפת בכל ציר על הפרינאום, מזמינה אותו לבוא אלי, מראה לו את הדרך.
כל ציר נושמת עמוק, מוציאה קול, ולא יאמן אבל עם כל ציר – יחד עם הכאב מגיע גם עונג.
זה גורם לי ממש לצפות לציר הבא על מנת להיות בטוחה שאני לא טועה בתחושה שלי .
חושבת על מי-אור שהבטחתי לה שהיום יוצא התינוק. איך היא מפסידה???
שתי דקות אח"כ היא מופיעה. קצת אח"כ גם כליל.
שתיהן יושבות על כרמית, מתבוננות בי בשקט, מחכות. מדהימות שלי. אני גאה בהן!!!!!!!!!!!!!!
שלושה צירים עוברים ואני מרגישה ששוב יש תזוזה כלפי מטה. כואב לי ונעים לי בכל ציר.
חושבת בפנים איך עוברים עוד לילה שלם כזה, מזכירה לעצמי שהכל בסדר, הרי כבר עשיתי את זה לפני שנה וחצי. ומצד שני פולטת שיכינו לי שמן לפרינאום בהיכון. פשוט לא קולטת במוח, אבל הגוף שלי יודע לבד!!
שוב מרגישה תנועה כלפי מטה, והעצמות זזות. כואב לי בגב בבת אחת. מנווטת את עצמי מהדופן האחורית של הבריכה שם הייתי עד עכשיו לדופן הקדמית, פתאום צריכה מגע ועכשיו.
שרהל'ה מייד שם עם הידיים לוחצות לי על הגב. הבעל מחזיק לי את הידיים. עכשיו אני שואגת על אמת.
אני בטוחה בעצמי, ויודעת לגמרי מה הגוף שלי הולך להרגיש . אין בי פחד מהכאב, אלא הבנה שלו.
אני מבקשת חיתול בד לנשוך כשיתחיל הציר הבא,
היד מתופפת עדיין על הפרינאום, ואני שואגת תוך כדי פליאה ותימהון על השילוב המנצח הזה של כאב ועונג.
כואב נורא, אני שואגת את הכאב החוצה ויודעת שאני לוחצת אותו החוצה.
בהפסקה בין הצירים אני עוד תוהה בקול אם וכמה יש פתיחה. פשוט לא קולטת!
עוד ציר, אני מרגישה שהראש עומד לצאת. ממשיכה לתופף אליו, מכוונת.
מבקשת שמן, אבל יד אחת מתופפת ומכוונת ויד שנייה אוחזת ביד של הבעל. שרהל'ה עוזרת.
עוד ציר ואני לוחצת, לא מסוגלת לעצור. "אני נקרעת" אני צועקת, ויודעת שלא, אבל מתכוונת שכואב כאילו כן.
שרהל'ה מזכירה לי לא ללחוץ עכשיו. ולא להוציא אותו מהמים.
הראש בחוץ, מתיחה מטורפת. עכשיו היד שלי מנסה לאט לאט לעזור לו להחליק החוצה. האצבעות עוברות על הפרינאום שמתוח מסביב לראש , מרגישות את הראש של התינוק שלי, מלטפות, לוחצות על הפרינאום סביב סביב, מנסה להעביר את הראש החוצה בעדינות וממששת את הראש הלא מוכר לי עדיין.
אני מתחילה לקלוט שעוד רגע זה נגמר.
הראש צריך להסתובב והוא לא. שרהלה בודקת. "הסתובב כבר" היא אומרת.
בציר הבא הכתפיים יוצאות והוא מגיע אלי. בדיוק כמו שדמיינתי אותו.
השעה 03:40. שעתיים וארבעים מאז הציר הראשון שהעיר אותי. קשה לקלוט שזהו, אבל אני מחזיקה תינוק. הבטן ריקה, אבל הלב מתמלא .
המים אדומים, לשילייה לוקח זמן לצאת.
אני ממששת את חבל הטבור, לזכור את התחושה שלו. שרהלה חותכת.
יוצאת מהמים למזרון, לא נוח לי במים. הבריכה פתאום גדולה עלי, לא מוצאת תנוחה נוחה לי איתו בידיים. רוצה להניק בנוח.
הבנות מתיישבות לידנו.
השילייה יוצאת. היא ענקית בעיני.
זהו. מקלחת והופ – כולנו הולכים לישון.
מרגישה שככה צריך ללדת.