לידה ראשונה – על הלידה של מי-אור 14/3/01
בזמן ההיריון הראשון שלי, הייתי בטוחה בעצמי כל כך.
קראתי המון, ידעתי מה אני רוצה. רציתי לידה טבעית.
לא הרגשתי צורך בקורס הכנה ללידה.
אז ויתרנו.
חשבתי שהפעילות הפיזית שאני עושה והמודעות שלי לעצמי מספיקים על מנת ללדת.
נשימות? – שנים נשמתי. תנועה? – הילינג, צ'י-קונג, שיאצו והליכה בטוח יעשו את העבודה. מודעות? – אין מודעת ממני לגוף ולנפש.
וכמה שטעיתי.
התאריך המשוער שלי עבר, והלחץ התחיל לפעול מכל הכיוונים – משפחה, בית החולים, צוות הרופאים.
"זה מסוכן – "צריך לזרז"
ובעצם למה לא? – הרי כל כך חיכיתי להגיע לרגע הלידה,
והנה מגיע רופא, סמכותי ורגוע, ומגיש לי את הרגע הזה כמו על מגש. נגמרה הציפייה. אני שם.
אבל הוא שכח.
שכח להגיד לי שלזירוז יש השפעות משלו על תהליך הלידה
שכח להזכיר את חוסר היכולת של הגוף שלי להתמודד עם כאבי הצירים הלא טבעיים שהזירוז מביא עימו.
שכח להסביר לי שהתערבות אחת גוררת עוד אחת ועוד אחת ושאין לזה סוף,
פרט לסוף של הלידה הטבעית שרציתי כל כך.
והיום אני נזכרת בחוויית לידה טראומטית, כואבת,
לידה שהתחילה בצירי לחץ ובריצה לחדר לידה לעצור אותם כי בכלל אין פתיחה והרחם עלול להיקרע. היסטריה.
לידה שהמשיכה בירידת מים מקונייאלים , בצירים כואבים וארוכים וביולדת שלקח לה ארבע שעות להבין שהיא צריכה אפידורל
ושנגמר חלום הלידה הטבעית.
לידה שגם האפידורל לא הצליח למנוע את הכאב שלה, הן הכאב הפיזי והן הכאב הנפשי. וההלם, התדהמה.
איך זה יכול להיות שזה מה שזה???, "אני לא מאמינה" צעקתי עם כל ציר שהופיע. ובאמת לא האמנתי.
נזכרת בכאבי התפרים – "את לא לוחצת", אמרה לי המיילדת, ואני על הגב, מותשת, משותקת ע"י אפידורל, וכואבת. ולחצתי, בטח שלחצתי.
לחצתי עד שנקרעתי כולי, ואז לסיום גם המיילדת חתכה אותי.
האם חיתוך החיץ היה באמת הכרחי?
האם לא יכולתי להגיע ללידה אחרת?
לי היה ברור שככה לא יולדים.
שיש משהו אחר.
את הלידה הבאה שלי ילדתי בבית, עם מיילדת מקסימה .
זה לא שלא היה כאב בלידה הבאה, אלא זאת החוויה כולה, שהיא אחרת, שונה במהות שלה.
שונה באופן שבו שהיא נחרטה לי בזיכרון.
לידה טובה.
