כמה אהבה יש בלידה של תינוק חדש.
לברוא מקום חדש לאהבה שאין לה גבול
כתבה: רות לב
בפוגשי אמהות לאחר לידת ילדם הראשון, אני פוגשת את השבר שבתוכם.
יש כל כך הרבה יופי בשבר הזה, בענווה שנולדת מתוכו.
האחריות, החיים החדשים שתלויים לחלוטין באם החדשה, מולידים מקום חדש בלב. משהו בחומות המגן והשליטה נשבר ולא ישוב להיות עוד כשהיה.
זה כל-כך לא נתפס שתינוק נוצר וגדל בתוך הגוף. זה כל-כך לא נתפס שהתינוק אותו אוחזים בידיים גדל בתוכנו ונולד דרכנו. משהו בפלא הזה גורם לכולנו להרגיש כי יש משהו גדול יותר מאיתנו בעולם הזה.
כי יש דברים שאנחנו לא יכולים להסביר או לשלוט בהם. הלידה היא הזדמנות יוצאת דופן לחוות את החיים המתגלמים מחוץ לגבולות הגוף.
באחת הלידות הראשונות שליוויתי חוויתי את נוכחות הנשמה מחוץ לגוף. זו הייתה חוויה שלימדה אותי רבות על תהליך התחברות הנשמה לגוף.
הלידה התחילה בשעות הבוקר המוקדמות. טלפון העיר אותי משנתי. בצידו השני של הקו הייתה יעל שבהתרגשות סיפרה לי שהמים ירדו ושיש צירים די חזקים כל חמש דקות. "יופי, בקרוב התינוקת שלכם תצא אליכם, איזה יופי" אמרתי ושתינו התרגשנו מאוד.
לאחר שהתארגנתי יצאתי לפגוש את יעל ובעלה בבית-החולים בו תכננו ללדת.
כשפגשתי אותם ראיתי כי יעל בצירים חזקים מאוד. בעלה היה נרגש מאוד ושמח שהגעתי.
לאט ובעדינות התקרבתי ליעל ושמתי יד באיזור הגב התחתון שלה. יעל הייתה כפופה לפנים על המיטה בחדר הקבלה בחדר לידה.
כשהפסיק הציר הזדקפה יעל וחיבקה אותי בהתרגשות. "היא באה אלי" אמרה כשדמעות בעיניה. יעל חיכתה זמן רב ללידה והייתה כבר בסוף השבוע ה-42 להריון (חודש עשירי…).
מיילדת נכנסה לחדר ובין הצירים בדקה את יעל. הצירים המשיכו לבוא והיו יותר ויותר חזקים. האחות בישרה בשימחה כי ליעל יש חמש סנטימטר פתיחה. הצירים התחזקו ויעל התקשתה להתמודד עם עוצמת הכאב. המיילדת הובילה אותנו לחדר לידה בו עתידה להיוולד טל-יה. נשארנו לבדנו בחדר- אני,יעל ובעלה-דוד.
ציר חזק וארוך במיוחד הגיע ויעל התחילה לבכות ואמרה שהיא לא יכולה יותר.
בכל פעם שאני שומעת יולדת אומרת זאת ,אני יודעת שהיולדת והנשמה עוברות בשער חשוך במיוחד ובקרוב יכנסו למרחב חדש ותחושת הפחד וחוסר האונים תעבור.
הצעתי ליעל ודוד שניכנס למקלחת. הייתה לי תחושה שהמים יעזרו לרכך את עוצמת הצירים וכך יאפשרו ליעל לעבור את הצירים טוב יותר. נכנסנו שלושתנו לחדר המקלחת הקטן.
יעל התקשתה לנשום בזמן הצירים וביקשתי ממנה שתסתכל לתוך עיניי ותנשום יחד איתי. התחלנו לנשום יחד . נשימה ועוד נשימה. ציר ועוד ציר. המים עזרו ליעל וריככו את הכאב.
דוד הלך רגע החוצה לשתות קפה והבטיח שיחזור עוד כמה דקות. אני ויעל נשארנו במקלחת, נושמות יחד , מניעות את האגן,נכנסות עוד ועוד אל מרחב הלידה בו אין זמן ורק הרגע הזה מתקיים.
בין הצירים יעל עצמה את עיניה ונכנסה פנימה לעולמה הפנימי. בכל פעם שהתחיל ציר חיפשה את עיניי כדי שאנשום יחד איתה. היינו שם נצח ,מביטות אחת בשנייה ונושמות יחד. דוד חזר ונכנס לרגע לחדר המקלחת. כעבור כמה שניות יצא שוב החוצה. לאחר הלידה סיפר לי שכשנכנס לחדר חווה אנרגיה כל-כך חזקה ומיוחדת, שהרגיש שהוא לא רוצה להפריע למה שקורה.
דוד חיכה מחוץ לדלת המקלחת תוך שהוא מתפלל ושר בשקט תפילות לאלוהים.
הצירים המשיכו לבוא כל שתי דקות ואנחנו המשכנו לנשום בתוך אדי המקלחת החמה. לפתע הרגשתי אנרגיה חזקה נכנסת לחדר. הסתכלתי אחורה מעבר לכתפי ולא היה שם איש. מייד לאחר שהרגשתי זאת, יעל הרגישה ציר חזק במיוחד. לאחר כמה דקות, שוב חוויתי את אותה אנרגיה חזקה נכנסת לחדר. כשהבטתי לאחור ,שוב ראיתי כי אין שם אף אחד, לפחות לא בגוף בשר ודם. אמרתי ליעל שבקרוב יבוא ציר חזק במיוחד ושתנוח ותתכונן לקראתו.
ידעתי בליבי שהאנרגיה החזקה שהרגשתי היא האנרגיה של הנשמה העומדת להיוולד.
הציר הבא היה ארוך וחזק במיוחד ויעל התחילה לבכות. היא פחדה שלא תעמוד בזה יותר.
דיברתי איתה והסברתי לה שהתינוקת שלה כבר ממש קרובה וממש בקרוב היא תיוולד.
שוב הרגשתי את הנוכחות מעבר לכתפי ואמרתי ליעל שהציר הבא יהיה חזק עוד יותר כי התינוקת שלה רוצה כבר לבוא.
עוד ציר חזק הגיע ויעל הרגישה צורך ללחוץ.
ביקשתי מדוד לקרוא למיילדת ויצאנו מהמקלחת. המיילדת הגיעה ובדקה את יעל." אני מרגישה את ראש התינוק ממש קרוב" אמרה המיילדת וכולנו התרגשנו מאוד.
הצירים המשיכו לבוא באינטנסיביות וכולנו נשמנו יחד עם יעל ותמכנו בגופה. בכל פעם שהרגשתי נוכחות חזקה מאחורי הפנתי את מבטי לאחור. מאחורי לא היה דבר וידעתי שזוהי הנשמה. בכל פעם שהרגשתי את הנוכחות שלה, ציר חזק במיוחד הגיע ויכולתי להכין את יעל לקראתו.
תמונה עלתה בתוכי ובה ראיתי את הנשמה עומדת בשער המוביל לדרך חשוכה שבסופה היא תיוולד. אמרתי ליעל שתקרא לה לבוא , שתושיט לה יד. יעל עצמה את עיניה ומלמלה "בואי, בואי אליי" .
ראיתי את הנשמה צועדת לתוך החשכה, חוצה את השער האחרון לפני השער לחיים בו תצא מגופה של יעל. עוד ציר חזק הגיע וראשה של התינוקת יצא החוצה.
עוד ציר וגופה החליק לאוויר העולם. נשימה ראשונה וגופה התמלא בחיים.
מגוף כחול-אפור ונטול כל חיים, ראיתי איך נוכחות הנשמה ממלאת את הגוף עם הנשימה וחיים מתחילים.
דוד צעק לשמיים "שמע ישראל ה' אלוהינו, ה' אחד" וכולנו בכינו בשימחה גדולה.
טל-יה חצתה את שער החיים אל תוך העולם הזה בו היא עתידה לחיות עד שיגיע זמן מותה.
כשיגיע יום המוות, תחצה טל-יה את אותם השערים בדרכה חזרה.
ממודעות אינסופית שיודעת את הבורא, לתוך גוף, לתוך גבולות, לתוך נפרדות. מסע חייה יוביל אותה כדי שתשוב ותיזכר , שתשוב ותדע את נשמתה, את האלוהים. ובמותה, במות הגוף בו נשמתה שוכנת, תתרחב שוב מודעותה אל מחוץ לגבולות הגוף ותדע היא את פני האלוהים.
מזיכרון לשכחה. משכחה לזיכרון. מאור לחושך, מחושך לאור, זהו מסען של כל הנשמות, זהו מסעה של נשמתי שלי.
זמן הלידה, כמו גם זמן המוות הם הזדמנות יוצאת דופן לחוות חיים מחוץ לגבולות הגוף.
העוצמה ברגעים אלה כל-כך גדולה, חוצה דרך גבולות הגוף, דרך גבולות המחשבה, למרחבי תודעה חדשים. תפיסת הזמן משתנה. עבר,הווה ועתיד מתנקזים לנקודה אחת שהיא ממש עכשיו,ברגע זה,בנשימה הזאת.
השאלה הנשאלת אינה עוד מה היה או מה יהיה. השאלה הנשאלת היא –"מה עכשיו?" מה אנו מקיימים ממש ברגע זה? האם אנו קופצים כעת למים ומתמסרים לנשמתנו,לאלוהינו? האם אנו מהלכים בחשכה ושיכחה נפלה עלינו?
האמת מבקשת לצאת לאור ודרך ההכרה באמת של מה שמתקיים בתוכנו, דרך כך שאנו נותנים מקום לרגשותינו,לליבנו,אנו מביאים אור לחשכה , אנו נזכרים.
ק.פ.אסטס כותבת בספרה "רצות עם זאבים" מילים המהדהדות בליבי-"שבור את ליבי כדי לברוא מקום חדש לאהבה שאין לה גבול." שבור את ליבי, שבור את חומות המגן, שבור את הגבולות שיצרתי מפחד פן יפגע ליבי, פן תפגע נשמתי. שבור את המחסומים של הנפרדות, של ההגנות, של הכאב.
שבור את ליבי ואפשר לאהבה שבי לזרום ללא גבולות, ללא סוף.
שבור את ליבי כדי שהניצוץ החבוי בו יתגלה אל העולם. שבור את ליבי כי בתוכו מצוי הזכרון של היותי אהבה ללא גבולות, של היותי אור , של היותי אחת עם כל אשר קיים.
בלידת בני הבכור, זוהר לב, ליבי נשבר. חציתי חושך כל-כך גדול, חציתי פחד מוות, חציתי דרך כל כאב העולם הזה וליבי נשבר.
זעקתי אינספור פעמים, חציתי חוסר אונים , תהומות של פחד ושכחה ולבסוף נולד בני. ליבי היה שבור, חציתי דרך חשכה מוחלטת וילדתי אור זוהר ומלטף.
משהו בי השתנה לבלי שוב. ענווה חדשה נולדה בתוכי נוכח פלא החיים והמוות שחוויתי בתוכי. אהבה שלא הכרתי כמותה החלה לזרום מתוך ליבי לבני הפעוט ששכב בזרועותיי.
אהבתי אותו ללא גבולות, ללא מחסומים. כל המחסומים נפרצו בלידתו. הייתי חסרת שליטה ונאבקתי על חיי. ניסיתי לשלוט במתרחש, להדוף את הכאב. הילכתי בין המתים בגיא צלמוות בחשכה מוחלטת.
נאבקתי כמעט עד הסוף,
עד שקול רך לחש באוזני…"תתמסרי לתחושה" והתמסרתי. הרפיתי את גופי , הפסקתי להיאבק, הפסקתי לשלוט.
משהו בי נשבר, נכנע למוות,נכנע לחיים. גופי הרפה לתוך הרגע הזה, כאן ועכשיו וכל כולי התמסרתי לתחושה, התמסרתי לכאב, התמסרתי ללחץ, התמסרתי לגוף, התמסרתי ושיחררתי הכל. ומתוך כניעתי המוחלטת, ומתוך ההתמסרות לרגע הזה, נולד בני.
הרמתי אותו לתוך ידיי והצמדתי אותו לליבי השבור. בני בכה בזרועותיי ואני נשמתי בהקלה גדולה, המומה מכך שבני נולד וחציתי את הגבולות המוכרים לי.
חציתי דרך הגבולות ומקום חדש נברא בתוכי.
עם השעות והרגעים שחלפו מרגע הלידה, הרגשתי את ליבי אוהב כמו שלא אהבתי מעולם.
אהבה אינסופית זרמה ממני אל התינוק הקטן ששכב בזרועותיי.
אהבתי אותו כמו שאוהב אלוהים את כל ברואיו.
אהבתי אותו כמו שאוהבת האדמה את כל יושביה. אהבתי אותו ללא סוף וללא התחלה. אהבתי אותו מחוץ לגבולות הזמן, מחוץ לגבולות הגוף. אהבתי אותו אהבה טהורה כפי שאוהבת השמש בשולחה אור לפני האדמה.
ליבי נשבר כדי לברוא מקום חדש לאהבה שאין לה גבול.
