כשתינוקות בוכים… מי לא רוצה תינוק שקט? כל אחד כמובן רוצה תינוק שקט. זה בגלל שמבחינתנו תינוק שקט, שלא בוכה, הוא תינוק שטוב לו.
אבל מה לעשות כשהתינוק שלנו לא קרא את חוברת ההפעלה והוא מתעקש לבכות, ולא סתם לבכות, אלא לצרוח בקולי קולות ובמיוחד כשכל המשפחה בסביבה או כשמגיעים חברים לביקור?
וידאו: מה אומר לנו בכי של תינוקות?
מישהו יודע מה המספר של התמיכה הטכנית לטיפול בתינוקות, שנוכל להתקשר ולקבל הנחיות על איזה כפתור ללחוץ ואיזה תוכנה להתקין כדי לתקן את התינוק שלנו שלא מפסיק לבכות (טוב נו, כשהוא ישן או אוכל הוא בד”כ לא בוכה, אבל בשאר הזמן…)?
כשהם בוכים זה גורם לנו להיות מודאגים (אולי הוא רעב, אולי יוצאת לה שן, אולי יש לו מחלה נדירה ומסוכנת), להרגיש חסרי אונים (אבל היא אכלה וישנה, ושמתי לה עוד בגד ואני מחבקת אותה בידיים אז למה היא עדיין בוכה),
להרגיש אשמים (אולי יש לו גזים כי אכלתי אתמול שתי שעועיות, למה אני לא מצליח להבין אותו,אולי עוד לא הייתי צריכה להכניס אותו למשפחתון)מערער את הביטחון העצמי שלנו (איך זה שהילד של השכנים לא בוכה כל כך הרבה, למה אצל אחותי היא מיד נרגעת, אולי אנחנו לא הורים מספיק טובים),
וגם גורם למבוכה (מה חושבים עלינו כל האנשים, הם בטח חושבים שאנחנו לא מטפלים בו כמו שצריך).
וחוץ מזה, זה גם נורא מתיש מבחינה נפשית (נסו לבלות שעה עם תינוק בוכה ותראו שאתם כבר מעדיפים לגשת ולהכין עוד היום את הסמינריון שלכם, שמחכה כבר שנה, אם רק מישהו יסכים לקחת את המפגע הקולני).
ואז יש איזה מומחה לתינוקות שמחליט ‘לאבחן’ את התינוק וגם לתת לנו ‘פתרון’:
“התינוק שלכם פשוט מפונק”.
תמיכה טכנית לטיפול בתינוקות מפונקים ובכיינים, שלום, במה אפשר לעזור?
טוב, אני לא רוצה שהתינוק שלי יהיה מפונק… איך אני אדע האם הוא באמת מפונק?
פינוק זה כשאדם דורש ממך לוותר על צרכיך ולעזור לו גם כשאין לו צורך בעזרתך.
טוב, אז הוא באמת דורש ממני לוותר על לא מעט שעות שינה וגם על החרות לקבוע את סדר היום שלי, על האפשרות לשתות את הקפה מההתחלה ועד הסוף ברצף ועוד המן דברים,
אבל בעצם, הוא באמת צריך את עזרתי.
הוא לא יכול לאכול לבד, להחליף בגדים לבד, ואפילו להתהפך או לבקש חיבוק. אני עוזרת לו כי אני אמא שלו ואני רוצה שיהיה לו טוב.
ככל שיגדל, יצטרך פחות את עזרתי.
הרי עד לא מזמן הוא היה ממש חלק ממני, ברור שתהליך ההיפרדות והמעבר לעצמאות עוד ייקח זמן רב.
אין צורך “לחנך אותו”. הוא לא בוכה מתוך מניפולציה, אין בינינו משחקי כוחות, הוא לא מנצל אותי מתוך אופי רע. הוא פשוט צריך אותי. אם הוא היה יכול פשוט לקרוא: “אבא, תחליף לי כבר חיתול, ואם אפשר אני גם ממש אשמח לחיבוק” זה כמובן היה יותר פשוט לשנינו, אבל בכי הוא ממש יעיל בהתחשב בנסיבות.
אפשר כמובן להרגיל אותו. ודאי יש מי שהציעו לכם להרגיל אותו שלא לוקחים אותו בידיים כל פעם שהוא בוכה ושלא חייבים לגשת אליו, כי אם אין לו סיבה ברורה לבכי אז הוא צריך ללמוד לא לבכות.
שעור ראשון בבית הספר של החיים. ואני שואלת – מה בדיוק הוא לומד?
ודאי שתינוקות לומדים, הם יצורים נבונים בצורה יוצאת דופן.
אם ננסה להיכנס למוחם של התינוקות אולי נוכל להבין יותר מה הם לומדים כשלא נענים לבכיים.
בהתחלה תינוק הוא יצור חסר אונים לחלוטין.
הבכי הוא דרך התקשורת שלו. הבכי הוא הכלי להגיד: “משהו מפריע לי, אני רוצה משהו ואני מצפה שזה יקרה עכשיו”. התפקיד שלנו בתור מבוגרים הוא לנסות להבין מה הם רוצים ולמלא את הצרכים שלהם. לפי ד.ו.ויניקוט, פסיכואנליטיקאי אנגלי ורופא ילדים, לתינוקות קטנים עוד אין תפיסה של אני ואתה, ההיענות שלנו לבכי שלהם וההצלחה שלנו במילוי הצרכים שלהם היא מה שבונה אצלם את התפיסה הבסיסית שלהם לגבי היכולות שלהם, התפיסה שלהם את עצמם כבעלי השפעה ושליטה על עולמם.
צרכיו של הילד הם לרוב בסיסיים כמו רעב, או חוסר נוחות גופנית כלשהי שקל לזהות ולפתור, אבל פעמים רבות הם חווים קשיים שאינם ברורים לנו ושיתגלו לנו בדיעבד או שכלל לא יתגלו לנו. ילד יכול לבכות כי כואבת לו הבטן, כי יוצאת לו השן אבל גם בגלל שהוא חש בדידות, פחד, או עצב, או צורך במגע ותנועה
(אל תשכחו שתשעה חודשים הוא היה מוקף מכל עבריו במים ונמצא עטוף ולחוץ היטב מכל צדדיו וגם קיבל מסג’ מתמיד מהאברים הפנימיים).
כשתינוק בוכה מסיבה מסוימת ותוך זמן קצר מישהו פותר את הבעיה, או לפחות מנסה, ונותן לו נוכחות שמשרה ביטחון ואכפתיות, הוא מתחיל לחוש ביטחון בכך שהצרכים שלו יענו, הוא חש כי יש לו שליטה על העולם שלו והוא אינו חסר אונים, הוא מפתח תחושה לפיה יש לו יכולת “ליצור” כלומר לעצב את המציאות לפי צרכיו. באופן כללי תחושת מסוגלות, ביטחון ואמון בסביבה שלו.
אם פעמים רבות הצרכים שלו אינם ממולאים הוא יחוש הפוך – אני לא יכול לצפות שצרכי יקבלו מענה, אין לי שליטה על חיי, אין לי ביטחון, אני חסר אונים ואין לי יכולת השפעה על חיי.
אם לעיתים הוא מקבל מענה על צרכים ולעתים לא – הוא ירגיש כי העולם בלתי צפוי ושוב אין לו שליטה עליו.
תפיסות אלו הן הבסיס שלו לתפיסת העולם הבוגרת שלו. האם יהיה אדם בעל תחושת ערך, ביטחון עצמי, יכולת השפעה ושליטה על עולמו ובוטח באנשים סביבו, או שיהיה אדם בעל ביטחון עצמי נמוך שלא מצפה מסביבתו ולא מאמין ביכולתו להשפיע על חייו.
אז להתחיל לחסוך כבר עכשיו לטיפול הפסיכולוגי שלו?
כמובן שאנחנו לא יכולים לספק תמיד את הצרכים של התינוקות שלנו באופן מלא ומיידי ולו רק בגלל שקשה מאוד להבין שהילד שלנו מתלונן על כך שעקצה אותו נמלה בין האצבעות של הרגליים או שגם אנחנו צריכות מדי פעם לעשות הפסקת פיפי או סתם לנוח כדי לאגור כוחות להמשך. הדבר החשוב פה הוא החוויה הכללית של מענה לצרכיו. לתחושת התסכול של הילד יש אפילו תפקיד, היא זו שדוחפת אותו להבין כי העולם הוא לא כולו שלוחות שלו עצמו אלא יש כאן דמויות נוספות שלא תמיד מבינות אותו ואולי כדאי ללמוד דרכים נוספות לספק את צרכיו כמו להגיע אל הצעצוע בעצמו או ללמוד להצביע ולדבר.
ובכל זאת אתם חוששים אולי שהם יישארו תלותיים יותר או שבעקבות הצלחת השימוש בבכי הם לא ילמדו דרכים מתקדמות יותר להשיג את מבוקשם.
מחקרים הראו כי דווקא תינוקות שקיבלו מענה עקבי ומהיר יחסית לצרכיהם הם עצמאיים יותר
כי הביטחון שיש מישהו שיעזור להם כשיזדקקו לכך, נותן להם את הביטחון לצאת לעולם ולהתנסות בעצמאות. אין להם צורך לאשר כל פעם מחדש את דאגתם של ההורים לצרכיהם. וכמו שאמרנו, הם יצורים נבונים ומגלים בקלות שיש דרכי תקשורת יותר יעילות מבכי כדי להסביר מה הם בדיוק רוצים (אפילו אם ייקח להם עוד זמן להבין איך בדיוק משתמשים בקולות האלה שהמבוגרים עושים).
אני מאמינה שילדים “שלומדים” להפסיק לבכות – הינם ילדים שלמדו שאין מה לצפות לעזרה ולכן גם אם הם זקוקים לנו, ההורים שלהם, הם הבינו שאין טעם לבקש את עזרתנו כי הם בלאו הכי לא יקבלו אותה.
אז נכון, לא פתרתי את הבעיה, התינוקות שלנו ימשיכו לבכות ולפעמים זה יהיה ממש קשה, אבל אני שמחה שהילד שלי “מפונק” וממשיך לבקש ממני שוב ושוב את עזרתי, אפילו שלפעמים אני באמת לא יודעת איך לעזור לו פרט לחיבוק ולנוכחותי איתו, כי אני יודעת שהוא לומד ממני שהוא מוזמן תמיד ולאורך כל חייו לבקש את עזרתי ואת עזרת סביבתו ולצפות כי יהיה שם מישהו שאוהב אותו וינסה לעזור לו.
