לידה רביעית – הלידה של עיטם, 7/3/07
כבר יודעת איך צריך ללדת, אבל מי אמר שתמיד הכל ורוד בחיים.
הריון רביעי, וההריונות הצמודים שלא נתנו לגוף להתאושש בין אחד לשני לא מקלים עלי בכלל.
לקראת סוף ההריון אני מרגישה את הגוף שלי קורס.
החלקה במדרגות בדרך החוצה מרופא השיניים עושה גם היא את שלה, אני מתעופפת מעל 7 מדרגות ונוחתת למטה, פצועה וכואבת.
רגל אחת מתנפחת למימדים לא סבירים, והצלקות בברך יישארו לתמיד.
אנחנו גרים אצל ההורים עד שתסתיים הבניה של הבית שלנו, מרגישה תלושה. המקום הכי חשוב ללידה – הקרקע שלי, חלשה.
המצב אינו פשוט על מנת ללדת.
אני מפתחת לחץ דם גבוה, יודעת שזאת אינה רעלת, אבל מקפידה לנוח כמה שאפשר.
8/3/07 – בשתיים בלילה יש צירים סדירים כל שבע דקות. בארבע בבוקר כל חמש דקות, אבל אלו צירים קצרים. אני יודעת שיש פתיחה, אבל מתבוננת בילדים הישנים לידי, גלבוע ירצה לינוק בבוקר.
מחליטה שלידה לא תהיה פה בקרוב וחוזרת לישון. בבוקר אין צירים. סוף שבוע 42, כנראה שהיום – מחר אני יולדת.
עדיין לא החלטתי איפה ללדת. בבית / אצל חברה / בית חולים?
מודדת לחץ דם כל כמה שעות, הוא גבוה .
בערב עולה לחץ הדם, וגם מופיעים צירים. לפעמים. לא סדירים, רחוקים כעשרים דקות אחד מהשני.
מלמלתי לבעל שעוד מעט יגיע הזמן.
מחליטה לנסוע לפוריה – בגלל הלחץ דם.
הילדים הלכו לישון, ואנחנו נכנסנו לאוטו. הנסיעה מגבירה לי את הצירים, הם מתארכים. סה"כ חמישה – שישה צירים בדרך, אבל לא נעים להעביר צירים באוטו ולא בבריכה.
מגיעים לפוריה, אני יוצאת בהקלה מהאוטו והצירים נרגעים.
הם מכירים אותי ואני חותמת על טופס ויתור על כל התערבות שלא תהיה. גם וריד לא מסכימה לפתוח.
מניחה למירי לבדוק פתיחה (6) , והיא אומרת שהעובר ב op – תנוחה לא טובה ללידה.
אבל אני יודעת. עם כזה הריון , למה כבר אפשר לצפות???
קצת מוניטור, והולכת לאמבטיה. זה מדהים כמה שהמים מקלים את כאבי הצירים. יושבת במים, מזיזה את האגן,
וצלילים נמוכים יוצאים לי מהפה ללא שליטה וללא הכוונה.
כמה צירים עוברים והרופאה שקיבלה אותי מתחילה לצרוח עלי לצאת מהמים. שלא אלד במים חלילה.
מירי, אחראית חדר לידה בודקת פתיחה. סה"כ 7-8. עכשיו אני צריכה את המים ולקחו לי אותם.
את רוב הצירים הבאים אני מעבירה בעמידה. הבעל מעסה אותי עם כל ציר, קשוב לצרכים של הגוף שלי.
את הרופאה הצועקת מחליף ד"ר אבנר שיפטן. מיילד בית. מדהים. לא מתערב. תודה.
התינוק שלי לא יורד למטה. הוא תקוע למעלה, ואני מרגישה את זה.
כבר פתיחה מלאה אבל הוא לא זז. ציר אחרי ציר אחרי ציר, כמעט ללא הפסקה, ואני לא מאמינה כמה שזה כואב. רק רוצה אמבטיה.
ציר מופיע, ואני מיואשת כבר, וקולטת שגם הרופא מודאג.
בציר הבא אני חווה פחד מוות.
אני לא מאמינה שאני יולדת בבי"ח. הרי תמיד הייתי בטוחה שמשהו יקרה לי בלידה אם אלד שוב בבית חולים.
אני שוקלת מה לעשות, וכשאין עדיין תזוזה של העובר שלי אני אומרת לו – "תפתח וריד ותנתח". מרגישה שמשהו לא בסדר.
הוא פותח וריד, עוברים עוד שלושה צירים.
מחכים עוד קצת. מגיע ציר ארוך ואני מרגישה שהוא לא משתחרר.
כמו ממשיך וממשיך, ואני שוב לא רגועה.
ד"ר שיפטן מבקש לעשות בדיקה ואגינלית, אני מסתובבת על מנת לאפשר לו. (אני בכריעה על המיטה).
אני מרגישה כאילו הוא מכניס את כל היד פנימה, ואז מרגישה את הראש של התינוק שלי מסתובב בפנים, "הוא יורד" אומר ד"ר שיפטן.
רגע שקט ובציר הבא אני מרגישה אותו מתקדם בבת אחת בתעלת הלידה.
היד שלי מחכה לו על הפרינאום, "תזיזי את היד" הם אומרים אבל אני מתעקשת – אף אחד לא יראה אותו, רק אני ארגיש את הראש שלו.
רק אני. אני אחווה אותו ראשונה.
התנוחה לא נוחה לי, אבל ראש של תינוק תקוע לי למטה, ואני לא יכולה לזוז בלי להרגיש שאני שוברת אותו, "תעזרו לי" אני ממלמלת – "אז תזיזי את היד", הם עונים, חושבים שאני רוצה עזרה בלהוציא אותו החוצה.
רגע אח"כ ההכתרה.
ובציר הבא אני לוחצת והוא יוצא כולו.
מחבקת אותו, הוא קטן כל כך. סוף שבוע 42 והוא במשקל 2800 , קטן מכל ילדי, בגלל הלחץ דם הגבוה שלי.
קטן ו ח_מ_ו_ד!!!!!
הבעל עוטף לו את הראש בכובע שהבאנו, אני מודיעה לכל הנוכחים שללדת לא במים זאת חוויה כואבת, ושהלידה בכלל הייתה כואבת הפעם.
האווירה הבית-חולימית עשתה את שלה?
סה"כ שעתיים וחצי מאז שהגענו לבית החולים.
נראה לי כמו נצח.
כבר שתיים בלילה.
את השעתיים הבאות ישנו שלושתנו – אני , התינוק והבעל בחדר ריק.
אח"כ עברנו למחלקה, מתעקשים לא להיפרד, חיכינו לניירת ו….נסענו הביתה. לישון.
