אני ממש בפתחו של החודש התשיעי להריון השני שלי. תמיד שאני מספרת על חווית הלידה של בני בכורי האהוב, אני מרגישה שהיא מחזקת נשים אחרות, אז אולי הגיע הזמן להעלות אותה על הכתב ולחזק נוספות.
מבחינתי הלידה היתה חוויה מעצימה בה הרוח, הנפש והגוף היו אחד. חוויה שלימדה אותי הרבה על שחרור, ולמעט עניין אחד, אליו אגיע מייד, אני מקווה שהלידה הקרבה תהיה דומה.
ההריון הקודם היה חביב ונעים, אם כי בחודש השמיני בטני הגדולה הסבה לי כאב גב מתמשך. היום אני גם יודעת שהחיבור שלי לכל המתרחש בגופי לא היה מיטבי, אבל אז עשיתי כמיטב יכולתי. ביום הלידה עבדתי שעות מרובות ליד מחשב בעבודה מתוך מטרה לסיים משימה מסויימת.
אני זוכרת שהרגשתי זוועה, כאבי תופת בגב שלא הרפו ומכיוון שלא הרגשתי אותם כהתכווצויות, ובעיקר כי לא ציפיתי ללדת בשבוע 34+5 ….לא הבנתי כי זה לא "עוד" כאב גב. המשכתי לעבוד בעמידה, כשמדי פעם נשכבתי על השטיח המסריח במשרד מחוסר ברירה. בסוף הרגשתי שאני לא יכולה יותר ונסעתי הביתה. את הדרך מהדלת למיטה עשיתי בזחילה.
התקשרתי לבן זוגי וביקשתי שיגיע מוקדם. האופציה "לידה" לא עלתה על שפתותי אולם הוא, כנראה באיזה חוש שישי, אמר לבוס- אשתי חושבת שיש לה צירים. הלכתי לישון, קמתי אחרי הצהריים והרגשתי הרבה יותר טוב. אחרי אמבטיה נעימה, שבתי לנוח במיטה. לאחר כמה זמן התרוממתי וראיתי כתם על הסדין. גדול למדיי. כבוגרי קורס הכנה ללידה, הסנפנו את הכתם זמן ממושך, אך לא נדף ממנו ולו במעט, ריח של זרע. תהינו מה זה- דליפת שתן? מים מהחלוק הרטוב?
כן,כן, ההכחשה היתה עמוקה.
ואז בן זוגי יצא מהבית, ואני כהרגלי, ניגשתי לערמת הכלים בכיור. פתאם, החלו כאבים אינטנסיביים למדיי באיזור האגן/בטן וגב תחתונים- כאבי מחזור אך עוצמתיים פי כמה. הכאבים היו כל 3-5 דקות, באופן לא סדיר. בכל פעם שחשתי כאב כזה, רציתי לכדור הפיזיו שהיה לי נשענתי והתנועעתי עליו. עדיין הייתי בהכחשה. מה שמדהים זה שלמרות שטרם הפנמתי במה מדובר, ידעתי איך לעזור לעצמי ולא חשתי בלחץ. וכך כ-40 דקות.
בינתיים בן זוגי ואמא שלי – אותה הוא נסע לאסוף, כי באופן סמלי היא הגיעה דווקא באותו יום לבקר מרחוק – הגיעו. הסברתי להם מה קורה, אך עדיין, לא קראנו לצירים בשמם. בינתיים התבלטויות והתחבטויות, ובסוף הטלפון שחתך את העניין- אחותי שילדה אף היא את בנה בכורה באותו שבוע בעקבות ירידת מים, אמרה לי- מותק, זו ירידת מים. מדובר בצירים, צאי כבר לבית חולים.
את הדרך לתל השומר עשינו בפקקים של שבע בערב, 45 דקות של ישיבה ברכב, כשכל מה שמסייע לי להתמודד עם הכאב אלו נשימות עמוקות. באופן מפתיע לא חשתי בפחד והכאב היה נסבל. הגענו למחלקה, חיברו אותי למוניטור, ולפי פניה של המיילדת הבנתי- אני בלידה. אין ספק שכאן גם חלחלה ההבנה שפגיה תהיה מעורבת בחוויה – ואלו היו חדשות לא טובות, כמובן. מצד שני, הערכות המשקל ניבאו תינוק גדול למדיי, מעל 2.5 ולכן לא היתה חרדה אמיתית.
ואז, המתנה, העברת הצירים בהליכה במסדרון, הליכה, נשימות, ועוד חצי שעה חלפה לה. ידעתי כבר מה הרופאה תגיד ואכן כשהגעתי לבדיקת הגניקו' שמעתי את המשפט שהדהד בראשי "את בפתיחה של 4". היא התקשרה לפגיה והודיעה להם על תינוק בדרך, זה היה שלב שהפחד החל לגאות – שיתפתי אותה והיא, במשפט אחד נתנה לי כוח "34+5 זה לא בדיוק פג, אני רואה ראש חמוד עם שערות, יהיה בסדר".
מייד לאחר מכן עברנו לחדר הלידה, המיילדת הציעה לי להתקלח וכך עשיתי, מים חמים תמיד הטיבו עימי, הייתי שרועה על הכדור ועוד פרק זמן של צירים אינטסיביים יותר ויותר חלף לו. עכשיו אמרה המיילדת "אני קוראת למרדים" "למה?" שאלתי. "את לא רוצה אפידורל?" "לא!" השבתי נחרצות. ברגע האמתי ידעתי מה טוב בשבילי. ואכן, מייד לאחר מכן התברר כי אני בפתיחה של 8. אבל שכחתי את המחסנית של העדשות באוטו! נזכרתי שמומלץ ללדת בלי עדשות מגע… המיילדת ציוותה על בן זוגי – יש לך 10 דק', רוץ! וכך נותרתי לבדי. אני חושבת שאז, פשוט עליתי על המיטה, עמדתי על ברכיי ואחזתי במראשותיה. הייתי לבד, לבד לגמרי – אך הרגשתי מלאה בנוכחות וכוח. בכל ציר צעקתי, נאנחתי, ובין לבין – הרגשתי מין עלפון מדהים ומתוק, כמו שינה של 2 דק' שמילאה אותי בכוח. לאחר מכן בן זוגי שב, ובין הצירים חיבק אותי, אמר לי שהוא אוהב אותי ונתן לי מים כי הייתי צמאה כל כך. כל הזמן הזה, כ-40 דקות לערך, היינו לבד. היה עומס במחלקה ולא היו מיילדות. האמת? אני מרגישה שהייתי במקום כל כך עמוק אצלי, שיכלתי להיות לבדי ובכל זאת לחוש בביטחון. הרגשתי כאילו עשיתי את זה אלף פעם. לאחר מכן הגיעו צירי הלחץ, הרגשתי צורך עז לדחוף. ביקשתי מבן זוגי לקרוא למיילדות. הגיעו 2 ועוד רופאה. הן טענו שהדופק של העובר ירד ושעליי להסתובב ולשכב על הגב. כמה חבל…עשיתי זאת בלי לפקפק בדבריהן, והתבקשתי ללחוץ על פי הוראותיהן. הרופאה הסבירה לי כי הלחיצות לא אפקטיביות וכי אני לוחצת מ"הפנים". היא ביקשה שאעשה מאמץ ללחוץ מלמטה, כי ירידות הדופק מחמירות והיא חוששת מאפשרות של לידת ואקום.
ואז, משהו חזק ממני סחף אותי, ולקול עידודיהן "את נמרה!" "את נמרה"! הוא יצא. הניחו אותו על בטני לשניה. אני רק זוכרת שאמרתי "ממי שלי…" והוא נלקח ממני. היום הוא בסדר, 10 ימים בפגייה עד לשבוע המתוקן לא היו תענוג גדול אך גם לא נגרם לו כל נזק והוא ילד מדהים, בריא חזק, חכם ושמח שהכניס לחיי אור ואהבה. עם זאת, כל ההריון הנוכחי חששתי ועתה שאני יוצאת סוף סוף מה"איזור המסוכן" אני שמחה ומודה על כך, ומקווה שהפעם אחרי הלידה אוכל להיות עם התינוק שלי ביחד. לסיום, אני נזכרת בעוד פרט קטן אך מרגש במיוחד – מייד לאחר שיצא אל אוויר העולם, הרגשתי את סבתי האהובה, זכרונה לברכה, בחדר. ממש הבזק של נוכחות שמילא אותי בשמחה.
מאחלת לכולן בהצלחה, תהיו אופטימיות ותסמכו על גופכן.
